טכנולוגיות הווידאו הקיימות כיום הן דיגיטליות. כשעדיין לא היו בשלים, טענו המומחים שהווידאו הדיגיטלי גרוע בהרבה מאנלוגי, מכיוון שהאחרון מכיל יותר מידע. גם אם זה היה נכון בהתחלה, זה כבר לא נכון היום. ההתקדמות שעשתה בשנים האחרונות אפשרה לתפוס מידע רב יותר מכל תמונה וזה רלוונטי הן בתחום המקצועי והן בתחום החובבנים. רק לפני עשור היו למשתמשים מערכות הקלטת וידאו אנלוגיות המסוגלות לייצג 250 קווים בלבד, ואילו במערכות הדיגיטליות של ימינו ניתן להשיג תמונות עם יותר מ -500 קווים, כלומר יותר מכפול. תמונות וידאו בשלב זה הן גם דיגיטליות לאורך כל התהליך, החל מצילום דרך העברה, אחסון ועריכה, וכלה בייצוג על גבי מסכי הדור האחרון. יש לכך חשיבות רבה. בעוד שעם הבהירות בווידיאו אנלוגי והגדרת התמונה אבדו בכל צעד ובכל מניפולציה שהמקור היה נתון אליהן, עם הווידיאו הדיגיטלי אין שום סטייה או שחיקה בין הדורות.
כידוע, המונח יצירת וידאו משמש להגדרת תוצאות המניפולציות העוקבות אליהן הסרטון נתון. כאשר אנו משליכים את המקור למחשב האישי, יש לנו דור ראשון. אם נתקן את צבע התמונה כדי לחסל גבס צהוב למשל, התוצאה תהיה סרטון דור שני, וכן הלאה. בסרטון האנלוגי הישן, ככל שיותר דורות, איכות נמוכה יותר.
למצלמות וידיאו יש דרך מוזרה לצלם תמונות. הם לא תופסים אותם כמשטח רציף כפי שאתה כבר יודע. הם עושים זאת באמצעות פיקסלים, שהיא יחידת המידה המינימלית. לשם כך הם מחלקים את התמונה לפרופורציות קטנות ומקצים לכל אחד מהם ערכים מתמטיים שונים בהתאם לעוצמת האור ולצבע הדומיננטי בכל פרגמנט. כל פיקסל תואם לתא ב- CCD. המידע מכל התאים מקובץ לחבילת מידע המתאימה לתמונה המלאה, כך שמעבד תמונה יוכל בהמשך לשחזר אותה. השחזור מתבצע נקודה אחר נקודה, מסדר אותנו עם הצבעים והעוצמות הנדרשים. זהו תהליך שהושלם באלפיות השנייה.
יש לזכור שכדי להבין את אות הווידיאו, עליכם לדעת שני מושגים: בהירות וכרומיננטיות. המאיר מייצג את הארת האות, משהו כמו התמונה המונוכרומית עם עוצמות שונות של אפור. Chrominance מספק מידע על עוצמת הצבע בתמונה, אך דרך הפרופורציה שיש לו של כל אחת מהן צבעי יסוד: אדום, ירוק וכחול.
כפי שאתה יכול לראות, אנחנו מדברים על תמונות במקום על קטעי וידאו, כאילו מצלמות וידיאו באמת מצלמות; לא היית רחוק מהמציאות אם ככה אתה מפרש את זה. תדעו שהקולנוע אינו תמונה נעה, אלא רצף מהיר מאוד של 24 פריימים לשנייה. בשל תופעה של תפיסה אנושית הנקראת התמדה בראייה, איננו מסוגלים לדמיין את התמונות בנפרד, אך אנו רואים בהם תנועה מתמשכת. זה סקרן כי למרות שאחרי עשרות שנים של קולנוע וטלוויזיה למדנו להבחין בין התמונות המרגשות הללו לבין המציאות, הצופים הראשונים שהשתתפו בהקרנת סרט ברחו באימה לפני הרכבת לכיוון המסך, כי הם עדיין לא למדו לזהות את תמונה קולנועית מהאמיתית. למעשה זה קרה כשהקרינו את צילומי האחים לומייר «Lהגעת הרכבת לתחנת לה סיוטאט»
האמת היא שווידאו וקולנוע דומים מאוד, אם כי הם משתנים בטכנולוגיה לצילום תמונות. משתמשים באמולסיות כסף בקולנוע, בעוד שווידיאו מנצל את יכולתו של האור להמיר חשמל ולהיפך. עם זאת, כאשר אנו צופים בסרט וידאו, הוא אינו רציף. אנו למעשה מסתכלים על רצף של צילומים דיגיטליים, בקצב של 25 פריימים לשנייה. הסיבה היא שבספרד משתמשים במערכת הטלוויזיה PAL (קו מתחלף שלב), המייצג את התמונה על ידי 625 קווים אופקיים, ומציג 25 תמונות לשנייה. בוודאי שמעתם גם על המערכת NTCS (ועדת מערכת הטלוויזיה הלאומית), משודרת על ידי ארצות הברית ויפן, המציגה 30 תמונות בשנייה של 575 קווים כל אחת. המומחים מכנים כל אחת מהתמונות הללו "תמונה", תרגום המונח האנגלי מסגרת.
מעניין מאוד. הרבה תודות.