במהלך שנות ה -70 היה סוג של זרם נגד שהתמודד עם האקדמיות הרווחת של הרגע דקונסטרוקטיביזם. אמנים גרפיים הקשורים לתנועת הפאנק הפגינו אלטרנטיבה למודלים נוקשים ומבוססים במקצוע. אף שדה-קונסטרוקציה נולד בלב האדריכלות, העיצוב הגרפי השתלט במהרה על המונח ואמנים רבים התייחסו אליו כעקרון המקיים את עבודותיהם. זהו מושג חסר קפדנות ודיוק שכן הוא לא הוקם בשום עת כזרם עצמו או כאיסם בתוך האוונגרד.
למרות זאת, היא הציגה מאפיינים מסוימים שהפכו אותה להגדרתית ומאפיינת את יצירותיהם של אמנים שלמרות שהכירו את הסטנדרטים הרווחים והרשמיים של העיצוב הגרפי באותה תקופה, החליטו במכוון שלא ליישם אותם. בניגוד למה שחושבים, מטרת המגמה הזו לא הייתה להרוס קומפוזיציה, אלא לשנות את מבנה ולתת לו פונקציה אחרת. יש לכך השפעה ישירה על השפה ועל דרך הצגת ההצעה מאחר שההיררכיה בטיפול במידע אבדה וההודעה שתובא הפכה מעט מפוזרת. בארכיטקטורה, שמקורה של מגמה זו, התרחשה הפירוק מעל הכל בתוך מבנים, בהם סימנים של טומאה מודחקת כמרכיב סמלי. העקירה, ההפרעה והסטייה של המושגים הם אלמנטים מרכזיים ומספקים רושם כאוטי, תחושה של בלתי נשלט ואילו בלתי אפשרי על ידי כל מי שצפה בעבודות. זוהי אסתטיקה שמפלרטטת ומתערבבת בקוביזם ובסוריאליזם באמנות הגרפית, ונראה שעושה קאמבק, במיוחד בתחום הפוטומניפולציה. להלן מספר דוגמאות מעוררות השראה:
צילום נייג'ל טום
