המבטים האניגמטיים של דיוקנאותיה של פאיזה מג'ני

פאיזה מג'ני

האומן פאיזה מג'ני יליד אורן, אלג'יריה, הוא א צייר אוטודידקט מוקסמת מאמנות שבטית, מיניאטורות פרסיות וציור עכשווי, היא בהשראתם ליצור את עבודותיה. אומר נסה "לתרגם את היופי והמורכבות של נשים באמצעות דיוקנאותיהן", המסמל בציוריו את עושר בגדיו ואביזריו, כולם ניחנים במראה אניגמטי, שאינו פטור מלנכוליה, וכולם ממוקדים בביטוי מופשט. פייזה מג'ני מתגוררת ועובדת בה פריז במשך יותר מעשר שנים.

פאיזה מג'ני 1

נולדתי באורן שבאלג'יריה ועכשיו אני גר בפריס. אקלקטיות זו משפיעה על האסתטיקה שלי, במיוחד על התרבות והמסורות של עמי, עיר ים תיכונית עשירה המשקפת את השפעות התרבויות הרבות שתפסו: ספרדית, יהודית, ערבית, אנדלוסית, עות'מאנית וצרפתית. כל זה הותיר את חותמו, בין אם זה בארכיטקטורה, במוזיקה או באורח החיים באופן כללי. בעבודתי אני מנסה להעביר סוג מסוים של רומנטיקה בהשראת שירה ערבית ופרסית, תוך שאיבת השראה מהתלבושות והתסרוקות של מיניאטורות העבר שאני מוצאת מלאות עדינות ומתינות. אני נמשכת גם למשמעויות הסמליות הנמצאות בתכשיטי שבטים והמצאתי מחדש את הסגנון הזה בציורי, כמו נשות הג'ירפה הגבוהות של בורמה, שהן סמל של יופי ואכזריות כפויה.

ציור הוא כבר מזמן רצון לא מודע ומוסתר לחלוטין שהפך טבעי בעתיד. מוקסם על ידי מיניאטורות פרסיות, קליגרפיה ערבית, גם על ידי אמנות שבטית ו ציור עכשווי, אשר בהשראת עבודתו ויוצר יקום משלו. פייזה מנסה לתרגם באמצעות דיוקנאותיה, את יופיין ומורכבותן של נשים בציוריה, שם הם מסמלים את עושר בארון והבעה חידתית שלהם תסתכל. ההתמקדות שלו בביטוי מופשט מאחדת את עולם הדיוקנאות שלו.

ציירתי מילדות. אבי, צייר חובב, נתן לי טעם לציור ולרישום. צפיתי בו עובד, אהבתי את ריח הדיו והנייר, הוא שתה את גישתו הרגועה והממוקדת. בינתיים אמי לימדה אותי אהבה לקריאה. היא הייתה מורה לצרפתית והייתה לה ספרייה אישית גדולה במיוחד ספרות צרפתית. בהיותי בעל אופי מהורהר בעצמי, זה עזר לי להמשיך לפתח את הטעם שלי לאמנויות. כנער התחלתי להתעניין גם באופנה. ציירתי נשים בחליפות כמו שחלמתי, כשחלמתי להיות מעצב אופנה פריז כמו איב סן לורן, מכיוון שהוא עצמו יליד אורן.

בציורי הקישוט מבטא עמדות שלפעמים רציניות, לפעמים מחמירות, לפעמים חסרות דאגות, ועם אחרים יש מלכות מסוימת. הגזמה נוצרת לעיתים קרובות כדי לבטא את העוצמה שלי. לפעמים החליפה יכולה להיות שריון מרשים ופעמים אחרות מעין אור מסתיר ומסך החושף אותה.

במעגלי הקרוב ביותר, ציור נתפס כתחביב יותר ממקצוע. הם התחילו לקחת אותי ברצינות הרבה יותר מאוחר, כשהתחלתי להציג את עבודתי. אם לא הייתי מחליט לגור בפריס עם בעלי ובנותיי, אני חושב שלעולם לא הייתי הופך לצייר. יותר מדי סכסוכים משפחתיים ולחצים חברתיים במדינה שאני אוהבת, אך הופכת להיות יותר ויותר שמרנית, לא מאפשרים לטפח אמנותית בגבולות האבסורד, שם יש חובה המוטלת על נשים.

כשראיתי את הציורים הראשונים של באיה (מהיידדין) הצעיר, בן זמנו של פיקאסו, שצייר נשים כל כך נאיביות, פראיות וחופשיות. מיד הרגשתי חיבור לעוצמה הייחודית ולחופש של עבודתו. עכשיו אני מבין שזה מה שברגע האחרון עורר בי השראה לצייר. הנה גלריה של תמונות מדהימות.


היה הראשון להגיב

השאירו את התגובה שלכם

כתובת הדוא"ל שלך לא תפורסם. שדות חובה מסומנים *

*

*

  1. אחראי לנתונים: מיגל אנחל גטון
  2. מטרת הנתונים: בקרת ספאם, ניהול תגובות.
  3. לגיטימציה: הסכמתך
  4. מסירת הנתונים: הנתונים לא יועברו לצדדים שלישיים אלא בהתחייבות חוקית.
  5. אחסון נתונים: מסד נתונים המתארח על ידי Occentus Networks (EU)
  6. זכויות: בכל עת תוכל להגביל, לשחזר ולמחוק את המידע שלך.